עוסים שלום
search

משיח של ייאוש לפרקטיקה של תקווה

 

 

 

מתוך דברים שנאמרו בכנס "עו"סים לשלום"

ד"ר רוני סטריאר, בית הספר לעבודה סוציאלית

 

בהרצאה זו אני מבקש לבחון באורח ביקורתי את השיח המבנה את המציאות המשותפת שלנו, עובדים סוציאליים יהודים וערבים, כמציאות נטולת תקווה. אני סבור ששיח זה הוא איננו רק פועל יוצא של מורכבות, חריפות ועמידות הסכסוך בין יהודים לערבים. שיח זה הוא הבנייה פוליטית שמטרתה להצדיק את חוסר המוכנות ובשלות שלנו לנהל דיאלוג אמיתי ושוויוני עם האחר. שיח זה שאני מכנה שיח הייאוש ממלא תפקיד חשוב בהסוואת פרקטיקות של שליטה ודיכוי על האחר. תחת זאת, אני אציג את קווי מתאר אפשריים לפרקטיקה אלטרנטיבית להתמודדות עם האתגרים הניצבים מולנו כאנשי מקצוע המעוניינים להציע אופק חיים של תקווה לקהילות שאנו משרתים.

אני מודה למארגני הכנס על ההזדמנות שניתנה לי לדון בנושא כה חשוב לקיומינו המשותף. אינני חושב שיכולה להיות מסגרת יותר נאותה לדיון מעין זה מאשר כנס זה של עו"סים לשלום. אני מקווה שהדברים הקצרים שאומר כאן יחזקו את ידינו ויסייעו למצוא את תעצומות הנפש הדרושות לנו ללחום במגמות הייאוש שהשתלטו על עשייתנו. עליי לציין שהרצאה זו מתרחשת בזמן השיעור שלי בעבודה קהילתית שנה ב' וכל הסטודנטים שלי יהודים כערבים נוכחים כאן באולם. סטודנטים אלה פעילים בפרויקט שותפות חיפה להתרת שרשרת העוני, פרויקט משותף לבית הספר לעבודה סוציאלית ואגף לשרותים חברתיים וקהילה של עיריית חיפה. פרויקט זה מושתת על שותפות בין עוס"ים, סטודנטים ופעילי שכונות יהודים וערבים המנסים יחדיו להתמודד עם אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית: בעיית העוני. אמש, ערכנו סיור לימודי בירושלים המערבית ובשעות אחר הצהרים ערכנו תצפית מודרכת על הגדר בשכונות הערביות במזרח העיר. לאחר הסיור, בשעות הערב, חזרנו לחיפה מהורהרים ועייפים. חלק מהסטודנטים חשו כעס, חוסר אונים וייאוש נוכח סבך הקונפליקט. דברים אלה מכוונים גם אליהם כנציגי הדור הבא של עובדים סוציאליים.

דברים שאומר כאן מושפעים מעבודתם של שני הוגי דעות הקרובים מאוד לליבי: אנטוניו גרמצ'י האיטלקי ופאולו פרירה הברזילאי. להוגי דעות אלה רקע משותף: שניהם נולדו למשפחות עניות, שניהם הקדישו את חייהם לקידום הצדק ואחווה ושניהם נרדפו על ידי משטרים טוטליטאריים אכזריים כמשטר הפשיסטי של מוסוליני והדיקטטורה הצבאית של שנות השבעים בברזיל. גרמצ'י שהה 11 שנים בכלא האיטלקי ופרירה נכלא והוגלה מארצו. דבר נוסף המאפיין את פועלם וכתיבתם של גרמצ'י ופרירה הוא נושא התקווה. למרות המחיר הכבד שכל אחד מהם שילם עבור מעורבותם החברתית נושא התקווה מילא מקום חשוב ביצירה אינטלקטואלית שלהם.

הרצאה זו מחולקת לשלושה חלקים . בחלק הראשון, אדגים מספר אופני שיח נפוצים המייצגים את מה שאני מכנה שיח הייאוש. בחלק השני אדון בשאלה עד כמה אופני שיח אלה נוכחים בשיח המקצועי שלנו ומשפיעים על עולמנו המשותף כעובדים סוציאליים יהודים וערבים. בחלק האחרון אציג בקצרה מספר עקרונות יסוד לבניית פרקטיקה אלטרנטיבית שאני, בהשראתם של פרירה וגרמצ'י, מכנה פרקטיקה של תקווה.

ראשית, בואו נברר מהו טיבו של השיח המעצב את תפיסת המציאות שלנו כמציאות חסרת מוצא. שיח הייאוש שואף להבנות את המשמעות המיוחסת למפגש בין יהודים וערבים כמפגש בלתי אפשרי. שיח זה קובע מהם הקודים והפרמטרים באמצעותם אנחנו מעניקים סדר ומשמעות ליחסים בין יהודים לערבים כיחסים סופניים. כמו כן, אני מבקש לבחון יחד איתכם עד כמה שיח זה משפיע על הפרקטיקה המקצועית שלנו כעובדים סוציאליים יהודים וערבים. בסוף אציין מספר עקרונות מקצועיים לצירת פרקטיקה הנוגדת את שיח הייאוש, עקרונות המנחים את עבודתי באקדמיה ובשדה שנים רבות.

תחילה, בואו נעסוק בהגדרות. מהו שיח של ייאוש. כמובן שאינני מתייחס לאותה תחושת ייאוש, מוצדקת ומובנת שמתעוררת בנו לנוכח הסכסוך ומחיר הדמים שהוא גובה מאיתנו ומעמי האזור. כאשר אני מדבר על שיח של ייאוש אני מתייחס לדבר אחר. שיח של ייאוש הוא אותה מערכת נפוצה של היגדים, מושגים, ביטויים, דימויים ואידיאולוגיות המבנים את תפיסת המציאות באשר ליחסים החברתיים והלאומיים בין יהודים וערבים בישראל ובאזור כמערכת יחסים שאינה ניתנת לשינוי.

צורות שיח אלה מטרתן לנצל את עוצמת הקונפליקט כדי להמית כל תקווה לשינוי ובכך לקדם, לחזק, ולשכפל מערכות כוח ושליטה קיימות. הכפפת סוגי שיח אלה על השיח הציבורי שלנו מצמצמת את מרחב הדמיון החברתי שלנו למרחב המצומצם של "הקיים" ומציירת את "הקיים" כמציאות חסרת מוצא. במילים אחרות, שיח הייאוש משתק את יכולת הפועלות (Agency)שלנו ביחס למציאויות הקונפליקט באמצעות איכלוס התודעה שלנו בדימויים וביטויים שמצמצמים את מרחב היוזמה שלנו. שיח הייאוש הפך להיות, במילים של גרמצ'י, שיח ההגמוניה. שיח זה מונע בחינה ביקורתית של שורשי "אמיתות" אלה. על פי פרירה, שיח זה מונע את פרובלמאטיזציה של המציאות החברתית. בעיני פרירה המציאות היא בעיה הממתינה להגדרה. בחינה זו היא הכרחית לצמיחתן של פרקטיקות אלטרנטיביות, פרקטיקות של שחרור מייאוש. מטרת שיח הייאוש היא לכלות את המרחב השיחי, הסמלי, הדרוש ליזמות מקצועית, חברתית ופוליטית אלטרנטיבית. צמצום חריף זה של הדמיון החברתי מונע מאיתנו את האפשרות להדמיית מרחב אישי, מקצועי וקולקטיבי אלטרנטיבי להתנגדות. במילים אחרות אנו כלואים בשיח של שרידות (Resilience)ללא יכולת התנגדות (Resistance). שלילת היכולת ההתנגדות פירושה שלילת הלגיטימיות שלנו לפעול כבני אדם בני חורין ולבטא עקרונות וערכים הנוגדים את השיח הגמוני, שיח הייאוש. מצב זה נוטל מאיתנו את המאפיין החשוב ביותר שלנו כבני אדם: החתירה ליצירת קיום בעל משמעות עבורנו. צמצום יכולת זו פירושו הפקעת הרשות הפנימית שלנו לדמיין לעצמינו מציאות אלטרנטיבית ההולמת את עולמינו הערכי השונה בתכלית מהמציאות הנכפית על ידי הנחות שיח הייאוש. צמצום יכולת הסמלה העצמאית הזו, צמצום יכולת הסובלימציה המקצועית, החברתית והציבורית שלנו דנה אותנו כאנשים בעלי תודעה חברתית ביקורתית לחיים במרחב שטוח, פסיבי, חד מימדי, אנומי.

שיח הייאוש נושא צורות שונות. מטרתן של צורות שיח אלה שאני אציין חלק מהן בהמשך היא לצמצם את המרחב הסימבולי שבו אנחנו יכולים לפעול על המציאות על ידי פרקסיס (Praxis), פעולה רפלקטיבית. המסר הסמוי המובלע בצורות שיח אלה הוא שהמעז "לשחק" עם המציאות, כלומר לערער על אמיתות הנחות שיח זה הוא אדם תמים, אינפנטיל, מנותק מהמציאות, ובמקרה קיצוני הוא אדם מסוכן הבוגד בקולקטיב.

הכפפת צורות שיח אלה עלינו, כלומר על אנשים הנמנים עם אלה המאמינים שהמציאות החברתית היא קודם כל מעשה חברתי הניתן לשינוי משמעותה שלילת השאיפה האונטולוגית שלנו לממש את יכולת החברתית לברוא את עולמינו. כדברי פרירה, שלילת השאיפה להיות סובייקטים של ההיסטוריה ולא אובייקטים שלה. יתירה מזו, בנוסף לשלילת היכולת להיות האוטוריטה של חיינו, אופני שיח הייאוש חותרים תחת מאפיין ייחודי אנושי נוסף: הנטייה אל האחר. הטלת דופי בנטייה זו נועדה לבודד אותנו, להפריד אותנו מהאחר. מידור זה פועל בשני כוונים. ראשית, הוא מנתק אותנו מהאחר השונה (שלילת הסולידריות החברתית) ושנית, הוא מעקר מתוכן ומשמעות את היכולת שלנו להתאגדות חברתית עם הדומים לנו.

סוגי שיח אלה אינם חדשים. אני זוכר את עצמי בקמפוס הזה, צעיר יותר, כאשר יחד סטודנטים יהודים וערביים הקמנו ארגון משותף שזכה לראשונה בישראל בבחירות להסתדרות הסטודנטים. בהקשר זה זכורות לי היטב ההתקפות ההיסטריות וחסרות רסן של העיתונות ארצית על הניסיון הזה ליצור שותפות יהודית ערבית. אלא שבשונה מתקופות אחרות, נדמה שאופני שיח הייאוש של אז הפכו במהלך השנים אחרונות לשיח הגמוני שצובע באופן גורף את מציאות היחסים בין יהודים וערבים כיחסים נטולי תקווה. זהו שיח שאינו מאותגר. שיח של אימה. שיח שכופה משטר מנטאלי של ייאוש ופחד. שיח שמגובה הפעם בהוכחות היסטוריות: ניסינו הכול ודבר לא הועיל.

כאמור, שיח זה משרת מטרות רבות המחזקות את אמיתותו. הוא מסווה ומשמר פרקטיקות של כוח ושליטה. במושג פרקטיקות של כוח אני מתייחס לסדרת רוטינות ופעולות המעניקות מעמד של מציאות אובייקטיבית מובנת מאליה למדיניות של שליטה ודיכוי. אני מזהה אופני שיח אלה בשיחות עם חברים ומכרים, מתוך קריאת עיתונים, מהטון שהשתלט על שידורי הרדיו וטלוויזיה.

כעת, אדגים ביטויים שונים המאפיינים את שיח הייאוש. צורה ראשונה של שיח הייאוש היא הבניית האחר כבלתי קיים. כלומר העלמתו של האחר, הפיכתו לבלתי נראה. שיח זה נוטל את ממשותו של אחר, העמדתו של האחר כחסר פנים וקול. שיח זה מבנה את האחר כאיננו בעל זהות. דוגמה לכך: ידיעה קצרה שהתפרסמה בעיתון הארץ בשבוע שעבר: "מת עציר בטחוני במתקן צבאי". אין ציון שם, מתקן, אין תמונה. אין התייחסות לנסיבות מותו. העלמתו של האחר כרוכה בתהליכי דה- פרסונאליזציה שלו. כל ניסיון לפרסונליזציה של האחר נתפס כניסיון חתרני המעורר חשד. ממשותו של האחר מערערת את שגרת חיינו. שמירת האחר בעילום שם מעניקה לנו מידה מסוימת של נינוחות הנדרשת לקיומינו במצב של סכסוך. הבניית האחר כ"נון-פרסונה" היא תנאי לקיומינו כ"פרסונה". יחד עם זאת, העלמתו של האחר מחייבת מידה רבה ומסוכנת של הכחשת המציאות.

ביטוי שני לשיח הייאוש הוא הבניית "האחר כאינו בר שיח". צורה זו היא קרובה לצורת הדה-פרסונאליזציה של אחר אך גם שונה ממנה. בשונה משיח "האחר כבלתי קיים" שיח זה מכיר בקיומו של אחר אבל נוטל ממנו את היכולת להדדיות. הוא "קיים אך אינו בר שיח". ביטוי זה כרוך בהבניית "האחר כאיננו דומה לי". האחר הוא נטול תכונות המאפיינות אותי, האחר הוא נטול כל דמיון אליי. במילים אחרות, "האחר" הוא כל כך אחר עד שאיננו בר שיח. אחרותו של אחר מרוקנת את האפשרות ליצירת קשר איתו. לפי כך, האחר איננו "וריאציה" שלי ושל הדומים לי, האחר הוא "מוטאציה". הפיכתו של האחר לבלתי ראוי לשיח כרוכה במידה זו או אחרת בדה-הומניזציה או במקרים קיצוניים בדמוניזציה של האחר. וזאת, כדי להצדיק את מעמדו החוץ שיחי. ביטוי זה של שיח הייאוש מצייר "אחר" שאיננו מגופן במידות אנושיות, איננו מגלם תכונות דומות או קרובות לתכונותיי. הפרדה חדה כל כך בין "האני" ל"אחר" מבטלת את יכולותיי לחוש אמפתיה והזדהות. אינני יכול להזדהות עם האחר כי האחר איננו חש, חושב באופנים שדומים לאופנים בהם אנחנו חשים, חושבים.

ביטוי שלישי לשיח הייאוש קשור בהבניית תפיסת הזמן. הזמן הוא מושא נוח לייחוס והבנייה כי הוא איננו בר הגדרה אלא באמצעות מטפורות, באמצעות הסמלה. הבניית הזמן בהקשר של שיח ייאוש פירושה הענקת משמעות למימד הטמפורלי של המציאות כך שתשרת פרקטיקות של כוח ושליטה. דוגמא לכך היא הענקת זמניות לקבוע. לדוגמא, הטענה הסוברת שהכיבוש הוא זמני עד שיבשילו התנאים הנכונים לשלום. שבוע שעבר הקשבתי לנאום של סגן השר דני איילון. הוא אמר בערך כך: שלום פירושו לא שלום לחמש שנים, גם לא לחמישים שנה. מה המשמעות של האמירה כזו. בעיני דני איילון השלום הוא נצח, הכיבוש הוא זמני, השלום הוא נצחי. זאת דוגמא טובה לשיח המשרת פרקטיקות של כוח: הנצחת הקונפליקט ושמירת הכיבוש. הפיכת השלום לתהליך א-טמפוראלי.

ביטוי רביעי לשיח הייאוש הוא הבניית העבר כמרחב נטול עמימות. הבניית העבר כמרחב נטול עמימות מטרתה לשמר אותנו מפני החרדה, מועקה וכאב שבפתיחת העבר לבחינה ביקורתית. אנו מעדיפים להתחפר בעבר שאיננו עומד לפרשנות מאשר להתמודד עם תחושת החרדה, מועקה וכאב הקשורה בהתמודדות עם עבר שאיננו ניתן להכלה. הבניית העבר כמרחב סתום מחבלת באפשרות לדיאלוג עם האחר כי היא כופה את הסובייקטיביות שלי עליו.

ביטוי חמישי לשיח של ייאוש הוא "הבניית המציאות כמציאות על טבעית". אחד הביטויים לשיח זה הוא הענקת מימד של "בלתי הפיכות" למעשיים חברתיים שנעשו על ידי בני אדם. מעשים חברתיים אשר נעשו על ידי בני אדם ניתנים לשינוי על ידי בני אדם. שיח זה ממיין סוגי מציאות שונות כבלתי הפיכים בעוד הוא מעניק למציאויות אחרות מעמד של מציאויות הפיכות. דוגמה: ההתנחלויות הן מציאות בלתי הפיכה. גושי התיישבות גדולים הם מציאות בלתי הפיכה. ירושלים המאוחדת היא בירת הנצח של מדינת ישראל היא מציאות בלתי הפיכה. קביעות אלה הן דוגמה לארגון המציאות כמציאות על טבעית בלתי ניתנת לשינוי. שיח זה מאפשר העמקת פרקטיקטות של כוח המייצרות מציאות של ייאוש בלתי הפיך. דוגמה נוספת היא המושג שזכה לקונסנסוס לאומי רחב: "גושי התיישבות הגדולים". משפט זה מייחס משמעות להבחנה בין התנחלויות לבין גושי התיישבות. באמצעות השפה אנו מוכרים לעצמינו "אמיתות" ומעניקים לאמיתות אלה מעמד סטאטוטורי, ממוסד. אמיתות אלה מכוננות את המציאות הלוקאלית הסובייקטיבית שלנו כמציאויות אוניברסאליות, על טבעיות. "ההתנחלויות הן מציאות בלתי הפיכה". לעומת זאת, שיח הייאוש מחייב הענקת מימד זמני לעובדות חברתיות אחרות. וזאת, על מנת לשמר את משטר הפחד הנחוץ להפנמתו. לדוגמא, בשונה מגושי ההתיישבות שהם מעשה בלתי הפיך, קיומה של מדינת ישראל הוא מעשה הפיך. גושי התנחלות הם מציאות בלתי הפיכה אך מדינת ישראל היא מציאות הפיכה. מדינת ישראל, מעצמה צבאית בעלת עוצמה גרעינית בלתי ידועה, היא מציאות הפיכה בעוד ההתנחלויות שהן גושי התיישבות גדולים הן מציאות בלתי הפיכה. זאת דוגמא טובה למימד השיחי של קביעות המשרתות פרקיטקות של כוח. שיח זה מאפשר ביצור הכיבוש, המשך הבנייה בשטחים הכבושים, המשך בניית הכוח הגרעיני של ישראל שהיא ישות מדינית מאוימת וברת חלוף.

אציג ביטוי נוסף, חמישי, לשיח הייאוש. ביטוי זה קשור בהבניית תפיסת המרחב. אני מכנה ביטוי זה "קנטוניזציה של המציאות". באמצעות הבנייה זו של המרחב אנחנו יוצרים פירוק של המציאות על ידי פיצול מרחבי. "קנטוניזציה של המציאות" פירושה הענקת משמעות מקוטעת, חסרת רצף למרחב. "קנטוניזציה של המציאות" קשורה בשאלה כמה קרוב הוא הרחוק. לדוגמא: "עזה" זה קרוב אבל גם רחוק. עזה היא סכנה מיידית. היא כאן. מאידך, המצור על עזה הוא רחוק מאוד. החומה, זה רחוק. העוצר והסגר זה רחוק. בילעין הוא רחוק מאוד. מדינה פלסטינית זה קרוב. עזה הוא כאן. פירוק המרחב לקנטונים משרת את התפיסה לפיה אנחנו יכולים להבנות לעצמינו איזה מרחב גיאוגרפי בטוח מבלי לחוש את קרבתו של האחר. קנטוניזציה של המציאות משרתת גם היא פרקטיקות של כוח. פרקטיקות אלה ממיתות את היכולת שלנו לחוש את הקרבה אל מציאות של האחר. אתן דוגמא. בקשתי לאישור לסיור לימודי בשכונות ערביות של ירושלים נתקבלה בסירוב על ידי המוקד לביטחון של האוניברסיטה. אסור לסטודנטים של כל מוסדות להשכלה גבוהה בישראל לסייר בשכונות ערביות של עיר המאוחדת כי חברות הביטוח מסרבות לתת כיסוי לסיורים אלה. כתוצאה מכך נאלצנו לצפות במציאות החברתית של האחר מתוך השכונות היהודיות. כלומר, שכונות יהודיות של ירושלים זה קרוב בעוד שהשכונות ערביות של ירושלים זה רחוק. זאת מטפורה המסמלת יותר מכל את הקנטוניזציה של המציאות.

ביטוי אחרון למימד השיחי של שיח הייאוש הוא הנטייה להטיל דופי בכל צורה של התנגדות. מתנגדים הם אנשים הזויים. אנרכיסטיים הזויים. זרים. אנשים מכובדים לא אמורים להתנגד למציאות. ניהול תיוג ההתנגדות מטרתו להשליט עלינו ציות לאופני שיח ההופכים את מציאותינו כמציאות נטולת תקווה. המעז להתנגד חייב לקחת בחשבון את השלכות התנגדותו: עמידתו מחוץ לגדר.

ציינתי בקצרה חמישה אופני שיח טיפוסיים המרכיבים את שיח הייאוש: שיח האחר כבלתי קיים, שיח האחר באינו בר שיח, הבניית הזמן, קנטוניזציה של המציאות, ותיוג ההתנגדות . אופני שיח אלה מבנים את מציאות חיינו כמציאות חסרת מוצא, נטולת תקווה.

כעת נשאלת השאלה עד כמה אופני שיח אלה נוכחים בפרקטיקות המקצועיות שלנו כעובדים סוציאליים יהודים וערבים? האם וכיצד מחלחלות פרקטיקות של כוח בפרקטיקות המקצועיות שלנו? באיזה מידה אנו תורמים ביודעין או שלא ביודעין לפרקטיקות של כוח ודיכוי?

אינני יכול לתת תשובה מבוססת לשאלה הזו. לא בדקתי אותה. אני רק יכול להניח שצורות שיח אלה אינן נטולות השפעה על פרקטיקות המקצועיות שלנו. אני סבור ששיח הייאוש בולם עשייה משותפת של עוס"ים יהודיים וערבים לתיקון אי השוויון במתן שרותי רווחה בין יהודים וערבים בישראל, למאבק בצורות שונות של גזענות, קיצוניות ופגיעה בדו קיום. להערכתי שיח הייאוש מרחיק אותנו מיצירת פלטפורמות לעשייה משותפת. כאשר האחר אינו קיים, איננו בר שיח, כאשר המציאות החברתית נתפסת כבלתי הפיכה, כאשר תפיסת המרחב מונעת יצירת משמעות, כאשר תפיסת הזמן מנוהלת לטובת הנצחת הקיים, כאשר התנגדות לקיים מתורגמת לחתרנות, אופק העשייה המשותפת הוא צר ומצומצם, נטול משמעות.

אז מה ניתן לעשות? כיצד להעמיד פרקטיקה המאתגרת את השיח ההגמוני הזה? מהי הפרקטיקה הנוגדת את הפרקטיקות של כוח?

 

 

 

 

 

 

אנסה לצייר פרופיל אלטרנטיבי לפרקטיקה של תקווה.

אבן יסוד של פרקטיקה של תקווה היא פרקטיקה מעורבת. מעורבות פירושה אובדן הניקיון המקצועי שמצוי בשמירת המרחק. מעורבות פירושה טשטוש גבולות, חציית קווים. עקרון המעורבות מאפשר לנו הזדהות עם האחר. כניסה לתוך עולמו. אובדן יזום של שליטה. פרקטיקה של מעורבות כרוכה בהתמודדות עם החרדה המתעוררת לנוכח אובדן המקום הבטוח שלי כאיש מקצוע. הליכה אל אחר השונה.

אבן יסוד שנייה של הפרקטיקה של תקווה היא פרקטיקה של שותפות. שותפות פירושה העמוק היא כבוד לאחרותו של האחר. ואם זאת, אמונה שהאחר עם כל שונותו ממני הוא בר שיח, בר יכולת ליצירת הדדיות. שותפות הינו חיסון לחוסר סובלנות והקצנה. זאת התשובה לדה פרסונליזציה ודה הומניזציה של האחר.

אבן שלישית המונחת ליד אבן השותפות היא פרקטיקה של מדיניות, פרקטיקה של סינגור זכויות חברתיות וזכויות אדם. זהו יסוד שלישי של פרקטיקה של תקווה. יסוד זה פירושו אובדן הניטראליות הערכית. התחברות ליושרה הערכית-מקצועית שלנו, תמצית התנגדותנו לפרקטיקות של כוח המשחיתות את דמותנו האתית והמקצועית.

לבסוף, אבן יסוד אחרונה, פרקטיקה של תקווה הינה פרקטיקה רפלקסיבית. פרקטיקה של תידוע. אפשרות לרפלקסיביות ביקורתית של המציאות. הפיכת המציאות למציאות הניתנת לפרשנות ביקורתית. רפלקסיביות פירושה הבנה שקיימות אמיתות שונות, שניתן לראות את המציאות מפרספקטיבות שונות, שאמיתות הן תלויות הקשר. בהקשר זה פרקטיקה של תקווה איננה יוצרת דיכוטומיה בין שולטים ונשלטים. פרירה אמר. בדמיונו הנדכא איננו רוצה להשתחרר מדיכוי. הוא גם רוצה לשלוט. פרקטיקה של תקווה צריך לשחרר את שני הצדדים מהרצון לשלוט, לשלול את האחר. על פי פרירה פרקטיקה של תקווה היא תולדה של אהבה. זאת פרקטיקה הדוחה רדיקליזם הגורס לקיומה של אמת אחת.

יתכן, שגם אתם חברים יקרים שותפים לתחושה שדבריי הם דברים תמימים. אני מפנה אותכם לאנטוניו גרמצי. אינטלקטואל, אקטיביסט, פילוסוף שכתב את רוב כתביו מתוך הכלא הפשיסטי של בניטו מוסליני. גרמצ'י דיבר על נחיצות הפסימיזם של האינטלקט ועל נחיצות האופטימיזם של הרצון.

אינני מציע להתעלם ממורכבות הסכסוך. אני מבקש לא להיכנע לה. לא לתת לסכסוך להביס את הרצון. לזכור שבכל מקום שבו משתרשות פרקטיקות של כוח, שם יימצאו זרעי השינוי, שם נמצא את ניצני ההתנגדות.

עלינו לזרוע תקווה. אבל תקווה איננה הבנייה נאיבית. תקווה היא קודם כל פעולה טרנספורמטיבית ורפלקסיבית. כדי שתקווה תהה הבניה טרנספורמטיבית עליה להיות מבוססת על מעורבות, על יצירת שותפות, על פרקטיקה של זכויות חברתיות ועל יצירה תודעה ביקורתית רפלקסיבית. עלינו להתנגד בכל כוחנו לשיח הייאוש שמנסה להבנות את מציאותינו המשותפת שלנו, יהודים וערבים, כמציאות לטאלית, נטולת מחר ולהעמיד במקומה את יסודות הפרקטיקה של תקווה שהם לטעמי מהותה של עבודה סוציאלית.

    הרשמה לניוזלטר והודעות

    שם פרטי
    שם משפחה
    דואר אלקטרוני
    Powered by Artvision | Truppo Websites